תניית שיפוט לפיה המשפט יתנהל בת"א גם אם בעל הדין גר בבאר שבע אינה מקפח

1.         המבקשת, היא הנתבעת בתובענה, עותרת להורות על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל אביב, בשל תניית שיפוט יחודית.

2.         תחילתם של ההליכים בתובענה שהגיש המשיב כנגד המבקשת, בה מתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי הסכמי ההתקשרות שנחתמו בין המשיב לבין המבקשת, מיום 27/09/06 ומיום 10/04/07 - בטלים וכי המשיב אינו חייב בתשלום " דמי יציאה", בגין שלושת המכשירים הסלולאריים ששווקו לו, לפי אותם הסכמים.

3.         המבקשת כופרת בבקשתה בסמכות המקומית של בית משפט זה, וטוענת כי בהתאם לתניית השיפוט שנקבעה בהסכמים, הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בתל אביב.

4.         המבקשת מפנה לתניית שיפוט ייחודית שנקבעה בסעיף 19 ט' ו-19 י', בנוסח הבא:

" מוסכם בזה כי סמכות השיפוט הייחודית באשר להסכם וכל הנובע ממנו תהיה אך ורק לבית המשפט המוסמך בתל אביב".

5.         המשיב טוען, בין היתר, כי אכן חתם על הסכמים שונים עם המבקשת, אך לשיטתו, מעולם לא הוצגו בפניו התנאים הכלליים הנילווים להסכמים, כך שלא ידע ולא יכול היה לדעת שישנה תניית שיפוט ייחודית.

המשיב מוסיף וטוען, כי מקום ההתקשרות בינו לבין המבקשת היה באזור הדרום וכי הגיש את תביעתו בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות").

המשיב סבור, כי בית המשפט בתל אביב רחוק מאוד ממקום מגוריו, בעיר רהט, ולכן אם התיק יועבר לתל אביב, הוא יתקשה בניהול התובענה ובכך תפגע גישתו לערכאות.

6.         המבקשת הגישה תשובה ארוכה ומפורטת על פני שבעה עמודים ו-25 סעיפים וטוענת, בין היתר, כי התנאים הכלליים של ההסכמים, היו מצויים בגב כל אחד מההסכמים שנחתמו על ידי המשיב, ומכאן שהמשיב ידע או יכול היה לדעת על תניית השיפוט הייחודית.

7.         לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, החלטתי להיעתר לבקשה, מנימוקי המבקשת, אשר מקובלים עלי.

8.          בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות") נקבע, לאמור:

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום...".

            אין מחלוקת שתקנה 5 לתקנות גוברת על הוראות תקנה 3 ו- 4 לתקנות.

9.         לאחר עיון בהסכמים המקוריים שוכנעתי מנימוקי המבקשת, שהתנאים הכלליים בדבר תניית השיפוט הייחודית, היו מצויים בגב ההסכמים שנחתמו על ידי המשיב ומכאן שלא ניתן לקבל את טענת המשיב, שלא יכל לדעת על דבר קיומה של תניית השיפוט הייחודית.

10.        טענתו של המשיב אינה מצדיקה סטייה מההסכם החתום שבין בעלי הדין.

            אין לקבל טענות המשיב, כי לא קראו את ההסכם, שהרי כבר נקבע בהלכה הפסוקה, כי: " אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא"

ראה ע"א 467/64, שוויץ נ' סנדור פד"י יט(2), 113, 117; וראו לענין זה גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פד"י נד(2), 559, 571; ע"א 325/88, טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פד"י מד(1), 341, 348; ע"א 1513/99, דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594.

יש להוסיף, כי ההיגיון מחייב שהחותם על מסמך כה מהותי, לא יעשה זאת בהיסח הדעת.